«

יול 15

הדפס פוסט זה

בגנות טריבונלים פרטיים

רוח בלהות מהלכת על פני הארץ — רוח בלהות צדקנית התומכת בשיימינג וניימינג ומחפשת קיצורי דרך להליכי משפט. ברוח זו מתנהלת סערה קטנה באוניברסיטת תל אביב בימים האחרונים. מרצה עלום שם ״הורשע״ בהליך משמעתי הקשור להטרדה של סטודנטית לתואר שני. סטודנטים, ובעיקר סטודנטיות, דורשים ששמו יפורסם. ההליך עצמו והדרישה לפרסום שמו מעלים מספר חששות מפני לינצ׳ינג ציבורי, ומדגישים בעיני את הצורך בהליך מסודר וממלכתי בנושא חקירות, סמכויות משפט, ושמירת שמם הטוב של הנהנים מחזקת החפות.

אתחיל בנוהג הקיים:

במדינת ישראל יש רק גוף אחד המוסמך לחקור אדם בחשד בפלילים: משטרת ישראל. לטוב ולרע, זו השיטה שהבריטים הורישו לנו מתקופת המנדט. לאף גוף או אדם אחר אין סמכות, או את הכלים לחקור עדים, או חשודים. כל העושה כן ללא סמכות, עלול למצוא עצמו מבצע עברות בגין  שיבוש הליכי משפט והטרדת עד.

במדינת ישראל יש רק גוף אחד המוסמך להרשיע אדם בפלילים: בית המשפט. לטוב ולרע, זו השיטה המקובלת בעולם הליברלי. המטרה העיקרית היא לדאוג לכך שכללי הצדק הטבעיים ישמרו. כלומר, להבטיח שלשופט לא יהיה עניין אישי במקרה או בתוצאותיו, ושהוא ישמע את שני הצדדים הבאים לפניו. בנוסף לכך, יש להציג את כל הראיות נגד הנאשם, ולאפשר לו להתעמת נגדם כדי שיוכל להוכיח את חפותו. כלומר, השיטה נועדה לשמור על זכויות הנאשם, ובכלל זה לשמור על שמו הטוב עד שחזקת החפות הופרכה, או עומדת למבחן השופט.

43005113דרישת הסטודנטים לפרסם את שם המרצה—לא לטוב אלא לרע—מדיפה ריח של שיימינג או לינץ׳ תקשורתי, מחול שדים ובלבול בין בית המשפט לדין הרחוב. העובדה שיושבים בועדות משמעת עורכי דין, ואף מרצים למשפטים לא אומרת דבר וחצי דבר לכשרות ההליך, או להפיכתו להליך ממלכתי. קיימות דוגמאות הסטוריות רבות ללינצ׳ים בחסות משפטנים. כך הטריבונל מטעם ״הועד לשלום הציבור״ שנוהל על ידי עורך דין—מקסימיליאן רובספייר—גרם לטרור ועריפת ראשיהם של מספר רב של צרפתים. האם השכלתו מנעה את הלינץ׳?

הדין  הקיים במדינה נועד לשמור על הנאשם מפני כוחה של המדינה ומההמון הרוצה להרע לו. הוא נועד לנטרל את הקולות לצלוב אנשים בכיכר העיר, או לצלוב את שמם על גבי דפי העיתונים והאינטרנט. נדמה שאין צורך להכביר במילים מדוע בעידננו לא ניתן להשיב את שד הפרסום לבקבוקו, ולכן יש לנקוט במשנה זהירות בפרסומים שלילים. חשוב לזכור, אותו מרצה לא הורשע בפלילים, על כן הוא נהנה מכל הזכויות של אדם חופשי. למרות הנאמר על ידי הועדה—הוא זכאי והוא זכאי לשמו הטוב—

יש מי שיטען שאם אדם הודה בועדת משמעת או ״הורשע״ על ידה, משמע שהוא ויתר על זכויותיו. תשובתי לכך היא לא ולא! העומדים בפני ועדת משמעת יכולים למצוא עצמם מודים בדברים שלא ביצעו. הודאה, ברוב המקרים, תסגור את ההליך במהרה, ובעלות כספית נמוכה. החישוב של העומד בפני הועדה  הוא פשוט: עדיף לקבל מכה קטנה ביד מאשר להלחם בהליך שבהגדרתו אינו ציבורי ולא חשוב ולו רק כדי שהסיפור יגמר במהרה. מבחינתו, חשוב יותר לשמור על זכויותיו במקום העבודה ולחזור לעסקים כרגיל. הודאת שווא לשם סגירת תיק היא התנהגות רציונלית, שנאשמים בבתי משפט נוהגים בה כדי למזער את נזקיהם בהרבה מאוד מקרים. אם התנהגות זו ידועה בקרב נאשמים בהליכים פלילים של ממש, קל וחומר שהיא תתקיים בהליך פסאודו-משפטי שאין לו כל משמעות ציבורית או פלילית. אי לכך, להודאה בועדה אין כל משמעות ציבורית והיא עניין פנימי בין עובד למעבידו. התלמידים או הציבור אינם צד בהליך.

כרגיל במקרים אלה, הסטודנטים טוענים שהסיבות שהאוניברסיטה חייבת לפרסם  את שמו של המרצה הן למען שלום הסטודנטיות ואף כדי למשוך תלונות נוספות מקרב הציבור. אלה טענות כבדות משקל שאתייחס אליהן בהמשך, אבל תחילה נניח לרגע שאדם מודה במסגרת ועדת משמעת, ואף מפצה את המתלונן, בתנאי שלא יפגעו בתנאי העסקתו וששמו ישמר מפרסום. האם דרישת הסטודנטים עדין תקפה?  נדמה שלא. הרי המסגרת להודאתו היא בדיני עבודה ובבסיסה מדובר על חוזה, המושתת על הבנה שהתיק יסגר בתנאים מסויימים. סטודנטים לא יכולים לדרוש מהאוניברסיטה להפר את החוזה.

במסגרת המאבק למען פרסום שמו של המרצה, אחת הסטודנטיות העלתה מקרה מעניין אחר. מדובר בתלמידה שגנבה כרטיסי אשראי מתלמידים אחרים בזמן הלימודים. היא הורשעה בבית משפט, וועדת המשמעת של האוניברסיטה הוסיפה על עונש בית המשפט והרחיקה את התלמידה מהאוניברסיטה לכמה שנים. הטרוניה של התלמידה היתה: אם עונש כה חמור הוטל על התלמידה, מדוע ועדת המשמעת מקלה עם המרצה שממשיך בעבודתו?

התשובה לבעלת הטרוניה היא פשוטה: התלמידה הורשעה בפלילים, המרצה לא. בית המשפט שמע את טעוני הצדדים בעניין הגנבת, וגזר את דינה. ועדת המשמעת פשוט הוסיפה עוד שמן למדורה. האם צדקה בדרכה? לדעתי לא, אבל לא מטעמי שוויון בין תלמידים למרצים—החמרה עם אלה והקלה עם אלה—אלא מטעמי סדרי דין.

אל לה לועדת המשמעת להתעסק בדיון על מעשים פלילים של תלמידיה או עובדיה. היא לא מוסמכת לכך, אין לה את הכישורים לכך, היא אף נגועה בעניין משום שהיא מורכבת ממרצים אחרים, ולבטח אין לה את היכולת לאכוף את החוק. אם גנב נמצא באוניברסיטה, הרי שמחובתה של האוניברסיטה לדווח למשטרה, וזו תחל בחקירה. העונש, אם הגנב אכן יורשע, יגזר על ידי שופט. שלום הציבור מפני עבירות פליליות, ובכלל זה שלום התלמידים, הוא לא בידי האוניברסיטה, חברת הביטחון שלה, או ועדת המשמעת שלה. שלום הציבור הוא בידי המשטרה, והדיון הפלילי חייב להשאר בידי בית המשפט, בהליך מסודר, כשכל הזכויות ינתנו לנאשם. אחרת, מה ההבדל בין ועדת המשמעת לבין הטריבונל של רובספייר? אם לא מדובר בפלילים, הרי שאין סיבה שהעניין יתפרסם בציבור. לאדם עומדת הזכות לפרטיות, במיוחד כשמדובר במקום עבודתו.

התנהלות ועדת המשמעת במקרה של המרצה תמוהה בעיני. הרי, אם מדובר בעברה פלילית, מחובת האוניברסיטה לדווח למשטרה, אחרת האחראים לדבר עלולים לבצע מספר עברות ואף להראות כמסיעים לעברה. אם לא מדובר בעברה פלילית, מדוע הועדה מצאה אותו חייב? התערבות האוניברסיטה בעניין רק מבלבלת ומבולבלת ומכניסה את האוניברסיטה לבאר שאלף חכמים לא יצליחו להוציאה.

טוב תעשה האוניברסיטה שלא תגע בנושאים עם גוון פלילי ותשאיר לרשויות לטפל בהם. אם באמת מדובר ברצון כן לשמור על שלום הציבור, וברצון למשוך עוד תלונות נגד אותו מרצה כפי שהתלמידות טוענות (מהלך שאיני בהכרח מסכים אתו מטעמים אחרים), אין זה מתפקיד האוניברסיטה להכנס לנעלי המשטרה. על כן, אני מציע להגיש תלונה, ואם העניין יבוא לידי משפט, אז, ורק אז, יפורסם שמו של המרצה אחרת רוח הבלהות תכלה את ההליך כולו. שיימיניג—גם בחסות טריבונל אוניברסיטאי—הוא לינץ׳ על שמו של אדם, ואין לו שום מקום במדינה החפצה במערכת משפט ליברלית.

קישור קבוע למאמר הזה: http://www.jonathanlewy.com/he/%d7%91%d7%92%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9d/