יול 15

בגנות טריבונלים פרטיים

רוח בלהות מהלכת על פני הארץ — רוח בלהות צדקנית התומכת בשיימינג וניימינג ומחפשת קיצורי דרך להליכי משפט. ברוח זו מתנהלת סערה קטנה באוניברסיטת תל אביב בימים האחרונים. מרצה עלום שם ״הורשע״ בהליך משמעתי הקשור להטרדה של סטודנטית לתואר שני. סטודנטים, ובעיקר סטודנטיות, דורשים ששמו יפורסם. ההליך עצמו והדרישה לפרסום שמו מעלים מספר חששות מפני לינצ׳ינג ציבורי, ומדגישים בעיני את הצורך בהליך מסודר וממלכתי בנושא חקירות, סמכויות משפט, ושמירת שמם הטוב של הנהנים מחזקת החפות.

אתחיל בנוהג הקיים:

במדינת ישראל יש רק גוף אחד המוסמך לחקור אדם בחשד בפלילים: משטרת ישראל. לטוב ולרע, זו השיטה שהבריטים הורישו לנו מתקופת המנדט. לאף גוף או אדם אחר אין סמכות, או את הכלים לחקור עדים, או חשודים. כל העושה כן ללא סמכות, עלול למצוא עצמו מבצע עברות בגין  שיבוש הליכי משפט והטרדת עד.

במדינת ישראל יש רק גוף אחד המוסמך להרשיע אדם בפלילים: בית המשפט. לטוב ולרע, זו השיטה המקובלת בעולם הליברלי. המטרה העיקרית היא לדאוג לכך שכללי הצדק הטבעיים ישמרו. כלומר, להבטיח שלשופט לא יהיה עניין אישי במקרה או בתוצאותיו, ושהוא ישמע את שני הצדדים הבאים לפניו. בנוסף לכך, יש להציג את כל הראיות נגד הנאשם, ולאפשר לו להתעמת נגדם כדי שיוכל להוכיח את חפותו. כלומר, השיטה נועדה לשמור על זכויות הנאשם, ובכלל זה לשמור על שמו הטוב עד שחזקת החפות הופרכה, או עומדת למבחן השופט.

43005113דרישת הסטודנטים לפרסם את שם המרצה—לא לטוב אלא לרע—מדיפה ריח של שיימינג או לינץ׳ תקשורתי, מחול שדים ובלבול בין בית המשפט לדין הרחוב. העובדה שיושבים בועדות משמעת עורכי דין, ואף מרצים למשפטים לא אומרת דבר וחצי דבר לכשרות ההליך, או להפיכתו להליך ממלכתי. קיימות דוגמאות הסטוריות רבות ללינצ׳ים בחסות משפטנים. כך הטריבונל מטעם ״הועד לשלום הציבור״ שנוהל על ידי עורך דין—מקסימיליאן רובספייר—גרם לטרור ועריפת ראשיהם של מספר רב של צרפתים. האם השכלתו מנעה את הלינץ׳?

הדין  הקיים במדינה נועד לשמור על הנאשם מפני כוחה של המדינה ומההמון הרוצה להרע לו. הוא נועד לנטרל את הקולות לצלוב אנשים בכיכר העיר, או לצלוב את שמם על גבי דפי העיתונים והאינטרנט. נדמה שאין צורך להכביר במילים מדוע בעידננו לא ניתן להשיב את שד הפרסום לבקבוקו, ולכן יש לנקוט במשנה זהירות בפרסומים שלילים. חשוב לזכור, אותו מרצה לא הורשע בפלילים, על כן הוא נהנה מכל הזכויות של אדם חופשי. למרות הנאמר על ידי הועדה—הוא זכאי והוא זכאי לשמו הטוב—

יש מי שיטען שאם אדם הודה בועדת משמעת או ״הורשע״ על ידה, משמע שהוא ויתר על זכויותיו. תשובתי לכך היא לא ולא! העומדים בפני ועדת משמעת יכולים למצוא עצמם מודים בדברים שלא ביצעו. הודאה, ברוב המקרים, תסגור את ההליך במהרה, ובעלות כספית נמוכה. החישוב של העומד בפני הועדה  הוא פשוט: עדיף לקבל מכה קטנה ביד מאשר להלחם בהליך שבהגדרתו אינו ציבורי ולא חשוב ולו רק כדי שהסיפור יגמר במהרה. מבחינתו, חשוב יותר לשמור על זכויותיו במקום העבודה ולחזור לעסקים כרגיל. הודאת שווא לשם סגירת תיק היא התנהגות רציונלית, שנאשמים בבתי משפט נוהגים בה כדי למזער את נזקיהם בהרבה מאוד מקרים. אם התנהגות זו ידועה בקרב נאשמים בהליכים פלילים של ממש, קל וחומר שהיא תתקיים בהליך פסאודו-משפטי שאין לו כל משמעות ציבורית או פלילית. אי לכך, להודאה בועדה אין כל משמעות ציבורית והיא עניין פנימי בין עובד למעבידו. התלמידים או הציבור אינם צד בהליך.

כרגיל במקרים אלה, הסטודנטים טוענים שהסיבות שהאוניברסיטה חייבת לפרסם  את שמו של המרצה הן למען שלום הסטודנטיות ואף כדי למשוך תלונות נוספות מקרב הציבור. אלה טענות כבדות משקל שאתייחס אליהן בהמשך, אבל תחילה נניח לרגע שאדם מודה במסגרת ועדת משמעת, ואף מפצה את המתלונן, בתנאי שלא יפגעו בתנאי העסקתו וששמו ישמר מפרסום. האם דרישת הסטודנטים עדין תקפה?  נדמה שלא. הרי המסגרת להודאתו היא בדיני עבודה ובבסיסה מדובר על חוזה, המושתת על הבנה שהתיק יסגר בתנאים מסויימים. סטודנטים לא יכולים לדרוש מהאוניברסיטה להפר את החוזה.

במסגרת המאבק למען פרסום שמו של המרצה, אחת הסטודנטיות העלתה מקרה מעניין אחר. מדובר בתלמידה שגנבה כרטיסי אשראי מתלמידים אחרים בזמן הלימודים. היא הורשעה בבית משפט, וועדת המשמעת של האוניברסיטה הוסיפה על עונש בית המשפט והרחיקה את התלמידה מהאוניברסיטה לכמה שנים. הטרוניה של התלמידה היתה: אם עונש כה חמור הוטל על התלמידה, מדוע ועדת המשמעת מקלה עם המרצה שממשיך בעבודתו?

התשובה לבעלת הטרוניה היא פשוטה: התלמידה הורשעה בפלילים, המרצה לא. בית המשפט שמע את טעוני הצדדים בעניין הגנבת, וגזר את דינה. ועדת המשמעת פשוט הוסיפה עוד שמן למדורה. האם צדקה בדרכה? לדעתי לא, אבל לא מטעמי שוויון בין תלמידים למרצים—החמרה עם אלה והקלה עם אלה—אלא מטעמי סדרי דין.

אל לה לועדת המשמעת להתעסק בדיון על מעשים פלילים של תלמידיה או עובדיה. היא לא מוסמכת לכך, אין לה את הכישורים לכך, היא אף נגועה בעניין משום שהיא מורכבת ממרצים אחרים, ולבטח אין לה את היכולת לאכוף את החוק. אם גנב נמצא באוניברסיטה, הרי שמחובתה של האוניברסיטה לדווח למשטרה, וזו תחל בחקירה. העונש, אם הגנב אכן יורשע, יגזר על ידי שופט. שלום הציבור מפני עבירות פליליות, ובכלל זה שלום התלמידים, הוא לא בידי האוניברסיטה, חברת הביטחון שלה, או ועדת המשמעת שלה. שלום הציבור הוא בידי המשטרה, והדיון הפלילי חייב להשאר בידי בית המשפט, בהליך מסודר, כשכל הזכויות ינתנו לנאשם. אחרת, מה ההבדל בין ועדת המשמעת לבין הטריבונל של רובספייר? אם לא מדובר בפלילים, הרי שאין סיבה שהעניין יתפרסם בציבור. לאדם עומדת הזכות לפרטיות, במיוחד כשמדובר במקום עבודתו.

התנהלות ועדת המשמעת במקרה של המרצה תמוהה בעיני. הרי, אם מדובר בעברה פלילית, מחובת האוניברסיטה לדווח למשטרה, אחרת האחראים לדבר עלולים לבצע מספר עברות ואף להראות כמסיעים לעברה. אם לא מדובר בעברה פלילית, מדוע הועדה מצאה אותו חייב? התערבות האוניברסיטה בעניין רק מבלבלת ומבולבלת ומכניסה את האוניברסיטה לבאר שאלף חכמים לא יצליחו להוציאה.

טוב תעשה האוניברסיטה שלא תגע בנושאים עם גוון פלילי ותשאיר לרשויות לטפל בהם. אם באמת מדובר ברצון כן לשמור על שלום הציבור, וברצון למשוך עוד תלונות נגד אותו מרצה כפי שהתלמידות טוענות (מהלך שאיני בהכרח מסכים אתו מטעמים אחרים), אין זה מתפקיד האוניברסיטה להכנס לנעלי המשטרה. על כן, אני מציע להגיש תלונה, ואם העניין יבוא לידי משפט, אז, ורק אז, יפורסם שמו של המרצה אחרת רוח הבלהות תכלה את ההליך כולו. שיימיניג—גם בחסות טריבונל אוניברסיטאי—הוא לינץ׳ על שמו של אדם, ואין לו שום מקום במדינה החפצה במערכת משפט ליברלית.

קישור קבוע למאמר הזה: http://www.jonathanlewy.com/he/%d7%91%d7%92%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9d/

ינו 12

הזכות לשמוח לאידו של אחר

ביום ראשון, ה- 12 לינואר 2014 קרה דבר. השר לבטחון פנים הודיע לכלי התקשורת שהוא הורה למשטרה לפתוח בחקירה נגד מביעי150px-Ariel_Sharon_2004 השמחה על מותו של אריאל שרון לאחר שהתופעה הפכה נפוצה בפייסבוק, בתפילות ובמוסודות דתיים לאומיים. והנה לשון ההודעה:

"מדובר בהתנהלות בזויה ואיני מתכוון לעבור לסדר היום בנושא זה. אני רואה בחומרה רבה התנהגות עבריינית שכזו וביקשתי מגורמי המשטרה לטפל בנושא במהירות ובמקצועיות." (Ynet)

למען ביצוע החקירה מונה צוות משולב לאגף החקירות במשטרה, ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות. כתבת הפלילים של גלי צהל, הדס שטייף, הסבירה לפני חדשות השעה 14:00 שמדובר בעברת הסתה ״ופילוג בעם.״ אם כך הדבר, צריכים ללמד את השר לבטחון פנים ואת הכתבת דבר אחד או שניים בענייני חוקי הסתה במדינת ישראל ולהזכיר לשניהם שאין חוק נגד פילוג העם, אחרת כבר לפני שנים השר–כמו רוב הפוליטיקאים מימין ומשמאל–היה נמצא אשם בעברה לא קיימת זו. הרי מפלגות, מעצם קיומן, מפלגות את העם לדעות שונות ומשונות וטוב שכך.

ולעניין ההסתה, הנה לשון החוק:

סעיף 144ד2 בחוק העונשין
הסתה לאלימות או לטרור
[תיקון: תשס"ב]
א. המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים.

בנוסף לכך, כדי להעמיד אדם לדין על הסתה, היועץ המשפטי לממשלה חייב לאשר את התביעה בכתב. בשנת 2005, היועץ מני מזוז טען שקשה להעמיד אדם לדין בגין הסתה בגלל הצורך להוכיח שיש אפשרות ממשית לכך שהדברים הנאמרים יגרמו למעשה אלימות או טרור. במקרה הזה, החוק אף מפרט מהו מעשה האלימות והטרור: ״עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה.״

ואני שואל את השר ואת הצוות המשולב שהתמנה: איך מודעה בישיבה זו או אחרת, או תפילה של חברת כנסת זו או אחרת, יכולה להביא למותו של אדם שמת לא מכבר? האם המתים קמו ממשכבם שבממשלה פוחדים שימותו שוב?

מדובר פה בחקירת שווא, ובזבוז כספי ציבור שנועדה להקנות כמה דקות תהילה לשר בחדשות היום במקרה הטוב, או למטרת רדיפה פוליטית במקרה הרע. למען יוסר ספק, החוק בישראל מאפשר לכל אדם לשמוח לאידו של אחר, ואפילו לשמוח על מותו של ראש ממשלה לשעבר, כפי שנתברר להרבה אנשים ששמחו לאחר הרצחו של יצחק רבין. אני מודה; איני מתומכיה של ח״כ סטרוק ואיני תלמיד בשיבה של הציונות הדתית. רחוק מאלה. אני דמוקרט ליברל, ואני תומך בעקרון החשוב ביותר בדמוקרטיה ליברלית: חופש הביטוי עולה על חוסר טעם טוב. מוטב ששר הממונה על המשטרה יבין את לשון החוק ההסתה מחד, ואת פסיקות בית המשפט הגבוה לצדק בעניין חופש הביטוי מצד שני לפני שיזמן נחקרים ויפיחדם פן יפרסמו את דעתם בציבור בהווה ובעתיד.

קישור קבוע למאמר הזה: http://www.jonathanlewy.com/he/%d7%94%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%97-%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%93%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%97%d7%a8/

מאי 22

עוד חוזר הפלא

c7addd36dfede074e954e5aaf140627aהאם איבגואין אכן יכול לשמש כתרופת פלא נגד התמכרות לסמים כפי שטוענים חוקרים מסויימים וחובבי סמים? האם באמת ניתן לרפא התמכרות על ידי הצמח הטבעי הזה? והאם באמת חברות התרופות מנסות למנוע את שיווק התרופה הזו ולכן היא נאסרה לשימוש?

 מעטים יודעים שהניסיונות למצוא חומרי פלא המרפאים התמכרות אינם חדשים. הפסיכיאטר הגרמני מקס זייגה (Seige) זהה תופעה מעניינת בשנת 1912. לטענתו היחס לסמים מתפתח בצורה מעגלית: החל מהרגע שהסם מוצג בפני הציבור,  דרך המחקר המדעי של הסם, ועד שהוא נהפך ללא חוקי.

 בשלב ראשון, קיימת בציבור וכן בקרב המדענים והרופאים נטייה להתלהב מכל סם או תרופה חדשה. בשלב שני מתפרסמים מחקרים מפורטים המראים כי המציאות מורכבת יותר. בשלב השלישי, כאשר הניסיון המצטבר מראה כי התמונה אינה ורודה כפי שדומיינה ואף שחורה מבעבר, נוצרת מגמה נגדית הדורשת לבקר את מתן החומר, עד כדי איסורו הגורף. יש מקרים שבהם התגובה הקיצונית לאיסור מתמתנת עם השנים, כפי שקרה עם הסטרואידים והברביטורטים (סמי הרגעה ושינה המדכאים את המערכת העצבים המרכזית). במקרים אחרים האיסור נשאר איתן כפי שניתן להבחין ברשימה הארוכה של סמים האסורים בפקודת הסמים המסוכנים של ישראל משנת 1973, או בחוקים דומים בארצות אחרות. כמובן שהיו גם שיקולים אחרים להוצאת סמים מחוץ לחוק, אבל אסור להתעלם מגורם ה "הכאה על חטא," והרצון לתקן את המעוות על ידי תגובת רפלקס לא שכלתנית לבעיה שנוצרה מחוסר ידע.

 הדוגמא הטובה ביותר להתלהבות מסמים המרפאים התמכרויות היא היחס לאופיאטים (סמים שמקורם בצמח הפרג כמו אופיום, מורפיום, וכו’.) המורפיום הופק לראשונה בשנת 1805 על ידי פרידריך סרטרנר (Sertürner) ונקרא principium somniferum (מקור האופיום, או מקור גורם השינה). רק בשנת 1817 סרטרנר הבין שהפיק חומר חדש הנקרא אלקלואיד ונתן  לו שם חדש: מורפיום על שם אל החלומות המיתולוגי. חברת מרק (Merck) הגרמנית החלה לשווק את הסם בסיטונאות בתור סם הרדמה ומשכך כאבים כעשור לאחר מכן.

 סם האלים, כפי שנקרא, בנוסף לתכונות ההרגעה והאלחוש שלו, החל לככב במהרה כתרופה לאלכוהוליזם. רק בשנות השישים והשבעים של המאה ה- 19, ובאופן הדרגתי, רופאים זיהו את שגיאתם והבינו שהתלהבותם מתרופת הפלא היתה פזיזה מידי, מכיוון שהמורפיום עצמו נמצא מקור למחלה חדשה שתקרא בעתיד ”התמכרות.“ לבסוף, השימוש בחומר הוגבל במידת מה ונאסר לשימוש לא-רפואי במאה ה- 20.

 ניתן לחשוב שרופאים ילמדו מההיסטוריה, אך הפזיזות הכתה שנית כשחברת באייר (Bayer) הנודעת הוציאה לשוק בשנת 1898 את הנגזרת 'אצטיל-מורפין,' הידוע לציבור כהרואין. במקור, התרופה יצאה לשוק בתור טיפול סימפטומטי יעיל וחזק למחלת השחפת. אחד מתופעות העיקריות של האופיאטים, שזוהתה כבר על ידי גלנוס במאה השניה למניין הנהוג, היא הקלה על כאבי גרון ומניעת שיעול. מכיוון שמחלת השחפת גורמת לשיעול של חלקים מתים ונגועים של הריאות וכך חולים מדביקים את הסובבים אותם, הרי שהפסקת השיעול היתה חשובה ביותר להשתלטות על המחלה. ההרואין—סם חזק יותר מהמורפיום ומהאופיום—נראה בזמנו כתרופה האידיאלית למחלה חשוכת מרפא זו.

 מהר מאוד ההרואין החל לככב, כמו המורפיום לפניו, ונחשב ללא ממכר ושימש לאינספור טיפולים רפואיים. ההרואין אף נחשב לתרופה שיכולה לרפא מכורים למורפיום מהרגלם. לקח לאיגוד הרופאים האמריקאי (AMA) כמה שנים כדי להבין את הטעות, ולגלות את סגולות ההתמכרות של ההרואין. יש הגורסים כי האכזבה הגדולה מההרואין היא שגרמה לאיגוד הרופאים האמריקאי לתמוך בחוק הפדרלי נגד סמים (ה- Harrison Act) משנת 1914.

 סיפורם של אופיאטים אחרים כמו דולאנטין, אאוקדול, ואדולן דומים גם כן, וחוזרים על עצמם. נדמה כי כל פעם כשנגזרת חדשה של האופיום מיוצרת, ההתלהבות כה גדולה, עד כי המדענים משוכנעים שהם מצאו את האופיאט הלא ממכר הראשון. עד כה, בדיעבד, אפשר לומר שלא בצדק.

 גם לכלורופורם, שאינו אופיאט, יש היסטוריה דומה. הכלורופורם יוצר לראשונה על ידי יוסטוס פון ליביק (von Liebieg) בשנות השלושים של המאה ה- 19 ונמכר לציבור באופן חופשי. בנוסף לליביק יש עוד שני מתמודדים על התואר ממצאי הכלופורם: האמריקאי סמואל גות’רי והצרפתי יוג’ין סובראן, וכנראה החומר הומצא בכמה מקומות במקביל פחות או יותר באותה שנה.

 ארבעים שנה לאחר מכן  החל הרופא היהודי-גרמני אדוארד לוינשטיין (Levinstein), שניהל בית החלמה למכורים בברלין, לרשום למטופליו כלורופורם לא רק כסם הרדמה אלא גם כתרופה לריפוי התמכרות ממורפיום. אם כתוצאה מכך ואם לא, השימוש בכלורופורם גבר, ותופעות ההתמכרות לתרופה לא אחרו לבוא. ההתמכרות לכלורופורם אילצה את משרדי הבריאות של מדינות אירופה להרחיק את הסם מהציבור על ידי תקנות המאפשרות מכירת הסם על פי מרשם רופא בלבד.

 ולבסוף, הסם המפורסם ביותר בהקשר זה הוא הקוקאין שככב פעם ברשימת הסמים שנועדו לגמול מכורים לסמים כפי שזיגמונד פרויד טען בצעירותו, לפני שעקר לפריז כדי לחקור חלומות.

 כפי שניתן לראות, תרופות פלא היו למכביר, אך כולן אכזבו. לכן ניתן להבין את ההססנות ושמרנות היתר של הממסד לאשר את האיבוגואין כתרופת פלא המצריכה רק טפול אחד או שנים כדי שהמטופל ישאר נקי מסמים אחרים. אין צורך להסתמך אך ורק על תיאוריות קונספירציה שחברות התרופות אינן מעונינות בשיווק תרופה ”טבעית“ שמצריכה טיפול אחד או שניים כדי לגמול את המכורים לסמים. ייתכן שקיימת קנוניה כזו, איני מתיימר לדעת, אבל ברור ממה רופאים רבים חוששים. כבר מאה חמישים שנים מחפשים אחר התרופה שתרפא את מחלת ההתמכרות ללא הצלחה. לאור הסקירה שהוצגה כאן, האם אפשר לבוא בטענות לחששותיהם?

קישור קבוע למאמר הזה: http://www.jonathanlewy.com/he/miracle-drug/

מאי 16

מסתורי התזונה הים תיכונית

 21554728ב 25 פבוראר 2013, פורסם ב New England Journal of Medicine מאמר המראה שאוכל ים תיכוני אכן מוריד את הסיכון למחלות לב. מאמר זה, שהופיע במדיה העולמית, מתווסף לשורה ארוכה של מאמרים אחרים המחזקים את הקשר בין השניים. כמעט כולם מבוססים על מחקריו של אנסל קיז משנות החמישים והשישים של המאה העשרים שסוכמו בספרו ”שבע מדינות“ שפורסם בשנת 1980. קיז הצביע, בין השאר, על הקשר בין תזונה למחלות לב (הוא התבסס על נתונים משנות ה- 40.) ממחקריו של קיז נראה היה שהמעבר לתזונה מערבית גורמת לגידול במחלות לב. ברוחו של קיז פורסם מאמר בשנת 1995 על ”פרמידת המזון הים תיכונית“ באיטליה, יוון וכריתים כפי שהיתה ב 1960. במאמר נטען שבמדינות אלה תוחלת החיים של גברים היתה מהגבוהות בעולם בזכות התזונה.

 תמוה מדוע לא נאמר במחקרים שנעשים היום מה היתה תוחלת החיים של גברים באותן מדינות: בשנת 1960, היא עמדה על 66.68 שנים באיטליה, וביוון באותה שנה היתה 67.15. לעומת היום, הנתונים האלה נמוכים למדי, ואפילו ארה”ב עקפה אותם בשנת 1975. לעומת זאת, תוחלת החיים של גברים במערב גרמניה ב 1960 היתה 67.07 שנים. אם כך הדבר, מדוע אנו צריכים לאכול ”אוכל ים תיכוני“ איטלקי ולא ווינר שניצל, וורסט, שווינהאקסה, או באוורנפרושטוק בליווי בירה טובה? והאם הימים הספורים שבהם היוונים חיים יותר מהגרמנים מצדיק את הפחד מהתזונה המערבית?

 קודם כל, צריך לבדוק מה נכלל באותה דיאטה ים תיכונית משנות השישים: הרבה אוכל מהצומח, אם מדובר בפירות, ירקות, לחם או שאר דגנים, תפוחי אדמה, שעועית, אגוזים, וגרעינים. שמן זית היה המקור העיקרי לשומן, ומוצרי חלב נצרכו כיוגורט וגבינות. דגים ועופות נאכלו במידה, בין אפס לארבעה ביצים נאכלו בשבוע, ומעט מאוד בשר אדום הגיע לצלחת. יין שתו במידה ובדרך כלל בזמן הארוחה. הדייטה הזו דלת שומן רווי, כששומן הרכיב בין 25 – 35 אחוזים מסך האנרגיה שנאכלה.

 הסבר אחד לתזונה הים תיכונית הוא פשוט: בשר בקר יקר, והיוונים והאיטלקים העידפו לאכול עופות, דגים, דגנים וירקות כתחליף זול. ברגע שמדינות אלה התעשרו, הם זנחו את הדייטה הזולה והתחילו לצרוך את ה ”דיאטה המערבית“ ובשר הבקר השמן השנואים על קיז ותזונאים אחרים. מעניין לראות את התופעה שעשירים חושבים שעניים חיים יותר, ואוכלים טוב יותר, אבל ברור כי לא כך הדבר.

 על פי נתונים מהשנים 2007 ו 2010, האיטלקים שהחלו לאכול אוכל מערבי (כ 91 ק”ג בשר לפה איטלקי לעומת 87 ק”ג בשר לגרמני) חיים כשנתיים יותר מאשר הגרמנים ושנה יותר מאשר היוונים. גם האיטלקים וגם הגרמנים מעדיפים לאכול בשר חזיר, אבל האיטלקים אוכלים כמעט פי שניים יותר בשר בקר מאשר הגרמנים. האם ניתן ללמוד מכך שהתזונה המערבית שיפרה את תוחלת החיים באיטליה?

 ניתן ליחס את הגידול בתוחלת החיים לאין ספור גורמים: עושר, התקדמות רפואית (ניקיון, תרופות, ניתוחים מתקדמים), גנטיקה, ועוד שלל התפתחויות טכנולוגיות שמקלות על חיינו, ואולי אפילו אושר. אז מדוע אנו מתעקשים בכל זאת להתעכב על אוכל? מדוע אנו מעדיפים לחשוב שהתזונה המזרח תיכונית באיטליה טובה יותר מאשר התזונה המערבית בגרמניה, במקום שפרי או ירק טרי כמעט ולא התעכל בשנות השישים?

 היתכן שמדובר פה במרדף רומנטי אחר החיים הטובים של פעם, שמעולם לא היו? היתכן שיש פה גורם נסתר?

 

קישור קבוע למאמר הזה: http://www.jonathanlewy.com/he/med-diet/

מאי 09

איפה המלחמה נגד סמים

8968181”אם אסור סמים, אז למה מותר סיגריות ואלכוהול?“ שאל ד”ר הרדוף (מרצה למשפטים במרכז האקדמי כרמל) ב Ynet מתאריך 7 במאי 2013. בנסיון לענות על השאלה, הוא חידד את הסוגיה בקביעה: ”המחוקק הישראלי הכריז מלחמת חורמה נגד הסמים המסוכנים, שאותה מובילות המשטרה, התביעה והרשות השופטת. האם המלחמה הזו נכונה?“

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים וכך גם התשובה לשאלה: המחוקק הישראלי מעולם לא דן בסמים בצורה מסודרת או יסודית. מדינת ישראל ירשה את פקודת הסמים המסוכנים מהמנדט הבריטי. אמנם ועדות הכנסת חידשו את הפקודה בעבר, אך הכנסת מעולם לא נדרשה להצביע נגד סמים באופן מסודר.

ישראל חתומה על כמה אמנות בין לאומיות נגד הסחר בסמים, אבל היא עשתה זאת כדרך אגב, מה שמסביר את הסחבת באשרורם. כמו רוב המדינות בעולם, ישראל נגררה אחר מדיניות אמריקאית שהחלה לפני הקמת המדינה וניתן למצוא את מקורה בשנת 1909, עם הועידה נגד אופיום בשנגהיי שאורגנה על ידי הנשיאים רוזוולט וטאפט.

החוק בישראל  דרקוני על הנייר ומאפשר חילוט (החרמת) נכסים של סוחרי סמים ובני משפחתם, מאסר ממושך, וקנסות. למעשה, מדיניות הסמים בישראל היא רופסת למדי. התקציב של הרשות למלחמה בסמים מוגבל לכמה עשרות מיליוני שקלים בשנה ובעיקר מוקדש למשכורות. המשטרה אינה מעוניינת להתעסק בפשיעת הסמים, אלא אם מדובר ”בסוחרים כבדים“. גם כאשר סוחר כזה נתפס, כדוגמת זאב רוזנשטיין, נחתם עמו הסכם שלא יחלטו את רכושו. בנוסף לכך, זה כבר יותר מעשור שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לתובעים המחוזיים שממשלת ישראל אינה מעוניית להעמיד לדין צרכני סמים בודדים. ולבסוף, אל לנו לשכוח שישראל היא אחת מהמדינות המובילות בעולם במתן גישה לקאנאביס רפואי, למורת רוחו של מנכ”ל המשרד לבטחון פנים לשעבר יעקב גנות.

מידי פעם המשטרה אוזרת כח ופעלת נגד הסחר, ואף מצליחה לתפוס רשת סוחרים או אפילו משתמש פשוט, אבל ברוב המקרים העונש שמערכת המשפט מטילה הוא קל. גם לאחר פשיטות כאלה ואחרות, המשטרה מעולם לא הצליחה לעצור את הסחר. במקרה הקיצוני ביותר היא גרמה ל”יובש“ של כמה שבועות ותו לא.

למרות הניסיון הכושל, כל כמה שנים מגיע שר חדש למשרד הבריאות שמנסה ”להציל“ את הציבור בהוספת עוד סם לרשימת הסמים האסורים. זה קרה לאהוד אולמרט עם אקסטזי, לדני נוה עם חגיגת ועכשיו ליעל גרמן עם שלל סמי הפיצוציות. האם בעקבות האיסור על אקסטזי בתחילת שנות ה- 90 הסם באמת נעלם מהשוק? כמובן שלא. אם בכלל להפך: הוא הפך פופלרי יותר.

ה- ”מלחמה בסמים“ מעולם לא הוכרזה בישראל, אלא בארה”ב של תחילת שנות ה- 70 של המאה ה- 20, כאשר הנשיא ניקסון חשש מחזרת חיילים מכורים מוייטנם. למרות ניסיון כושל של למעלה מחצי מאה לאסור על סמים, הציבור האמריקאי נהה אחר המלחמה באופן גורף, כשרוב הציבור האמריקאי התנגד לסמים כהלכה, אבל צרך אותם למעשה. עד היום, למרות השקעה של מיליארדי דולרים, הסמים לא הובסו במלחמה. להפך, הם מנצחים.

ישראל אינה לוחמת גיבורה ”במלחמת הסמים:“ המחוקק מעולם לא נדרש לדון בסוגיה הזו לעומק, הממשלה הודיע שהיא אינה מעוניינת לאכוף את החוק במלואו, הרשות למלחמה בסמים מורעבת לתקציבים, והמשטרה בררנית ביעדי האכיפה שלה. בהשוואה למדינות אחרות ניתן להסיק שישראל אינה מעוניינת בסמים ובצדק. ההסטוריה מראה שהסיכוי לנצח סוחרי הסמים שואף לאפס. אם הדרישה קיימת, תמיד יבוא האדם שיספק את הסחורה. ככל שהסיכוי לרווח גדל, כך יהיו יותר אנשים שיסתכנו כדי לספק את הדרישה.

ובחזרה לשאלה המקורית: הרדוף תוהה בצדק מדוע השימוש בסמים הוא פלילי. התשובה המשפטית היא משעממת למדי: בן גוריון ושר המשפטים דאז, רוזן, הכשירו את פקודות המנדטוריות והפכו אותם לחוקי מדינה, ויחד עם אינספור פקודות אחרות, גם פקודת הסמים האסורים נכנסה לספרי החוקים של המדינה.

ובכל זאת ניתן להקשות: איך יתכן שבמדינה חופשית ודמוקרטית אוסרים על השימוש בסמים? התשובה היא שהאיסור אינו עומד בקנה אחד עם היומרה לדמוקרטיה ליברלית, כל עוד השימוש אינו מסכן את הציבור באופן ישיר.

ישראל היא לא המדינה הראשונה שאוסרת על סמים. ארה”ב, אם כל המדינות הדמוקרטיות הליברליות, אסרה על סמים ברמה הפדרלית עוד בשנת 1914, ויבשה את ארה”ב מאלכהול בשנת 1920. האמריקאים הם המנוע מאחורי האמנות הבין לאומיות נגד סמים, והם אלה שכנראה גם מתחילים להבין שהמלחמה מיותרת. בסקר שנעשה על ידי מכון פיו לפני כחודש וחצי, לראשונה מאז ומעולם, נראה שמרבית האמריקאים חושבים שחוקי הסמים מיותרים. השאלה האמיתית צריכה להיות, מתי גם הכנסת תבטל את חוקי הסמים בישראל במיוחד כאשר הממשלה מראה פעם אחר פעם שהיא לא רצינית באכיפת החוק?

קישור קבוע למאמר הזה: http://www.jonathanlewy.com/he/drug-war-israel/

מאי 08

דחיית בחירות

ballot-boxבמוצאי שבת (17 נובמבר 2012) , קרא שר בממשלת ישראל לדחות את הבחירות וזאת לאחר שהכנסת פוזרה. ביום למחרת, הצטרפו לקריאה שורה של פוליטיקאים מימין ומשמאל, כל אחד וסיבותיו. והשאלה היא: על מה ולמה?

על מנת להאריך את מושב הכנסת, חייב להמצא רוב של לפחות 80 חברים ורק אם ”נתקיימו נסיבות מיוחדות המונעות עריכת בחירות בעתן.“ האם הפעולה בעזה באמת מספקת את הנסיבות הללו?

נראה כי על הפוליטיקאים שלנו ללמוד מעט הסטוריה כדי להבין נסיבות מיוחדות מהם:

ארצות הברית, לה אנו רוצים להדמות, קיימה בחירות בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם, שנפלו בה לא פחות משש מאות אלף חללים, או כשני אחוזים מאוכלוסית המדינה. אם כך, מדוע על ישראל לדחות את הבחירות בגלל שלושה חללים, עם כל הצער בדבר?

במקרה אחר, ארצות הברית קיימה בחירות בזמן מלחמת עולם, כשחייליה מפוזרים מיפן ועד צרפת. אם כך, מדוע קשה לישראל לקיים בחירות כשהמרחק של החיילים המגויסים מביתם הוא לא יותר מ 100 ק”מ?

יש כמה תקדימים היסטוריים לדחית בחירות, ואלה תמיד היו מקרים קיצוניים. בריטניה עשתה זאת פעמיים מאז 1715, פעם במלחמת העולם הראשונה, ופעם במלחמת העולם השניה. נשאלת השאלה, האם הפעולה בעזה דומה למלחמת עולם?

גם לישראל יש ניסיון בקיום בחירות בתנאים קשים. הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב- 25 לינואר 1949, היו תחת הצל הנורא של מלחמת העצמאות בה נהרגו למעלה מששת אלפים חיילים ואזרחים.

הבחירות לכנסת השמינית אמנם נדחו בחודשיים בעקבות מלחמת יום כיפור. הם התקיימו ב 31 לדצמבר 1973, כשצה”ל עדין היה מגויס ברובו. ונשאלות פה שתי שאלות שעל הפוליטיקאים שלנו לענות אם ברצונם לדחות את הבחירות:

אם הקלפי הגיע לסיני ב- 73, מדוע הוא לא יכול להגיע לעוטף עזה היום?
האם המבצע בעזה היום באמת מסכן את המדינה כמו המלחמה ההיא?

מה שברור לדמוקרטיות ותיקות צריך גם להיות ברור בישראל: דחית בחירות לגיטימית רק כשנשקפת סכנה ברורה למדינה. אמנם המצב בדרום הוא לא נעים, אבל הוא לא מסכן את קיומנו.

זהו תקדים מסוכן כשממשלה מאריכה את כהונתה בגלל פעילות מבצעית שאפילו לא הצריכה הכרזת מלחמה. אם אנו ניתן לממשלה ולכנסת להאריך את ימיהן רק בגלל מבצעים צבאיים, מה ימנע מממשלות העתיד להשתמש בתקדים זה כדי למשול לנצח נצחים? אם לא נתנגד למהלך, אנו עלולים לראות עצמנו מעורבים בפעילות צבאית לפני כל מערכת בחירות.

רק המחשבה על התקדים צריכה להשתיק את הקולות הקוראים לדחיית הבחירות, אבל יש עוד סיבה סימלית נגד הדחייה: אל לנו לתת לאויבנו להכתיב לנו מתי אנו בוחרים. הרי כך אנו נותנים לחמאס את המפתחות לדמוקרטיה שלנו.

כך או כך, ההסטוריה מראה לנו שלא גיוס, ולא פעולה צבאית צריכים למנוע מאזרחים בדמוקרטיה להביע את דעתם בקלפי.

קישור קבוע למאמר הזה: http://www.jonathanlewy.com/he/elections/